‘A diario el amor’ y otros poemas traducidos al hebreo por Margalit Matitiahu

Alfredo Pérez Alencart y Margalit Matitiahu (foto de Jacqueline Alencar)

 

Magno privilegio el mío, pues no resulta frecuente que una de las poetas más relevantes de Israel venga traduciendo mis versos a su idioma. Se trata de la escritora de origen sefardita Margalit Matitiahu (Tel Aviv, Israel, 1935), hija de padres nacidos en el exilio de Salónica y cuyos ancestros habían sido expulsados de León, en 1492. Se licenció en Literatura Hebrea y Filosofía por la Universidad Bar Ilan, dirigió la revista “Entrelíneas” y ha sido Secretaria General de Federación Israelita de Escritores (1986-2008). Entre sus libros publicados están: Kurtijo kemado (1987), Alegrika (1992), Matriz de luz (1997), Vela de la luz (1997), Kamino de tormento (2000), Bozes en la Shara (2001), Vagabondo eternel (2001), Despertar el selencio (2004); Asiguiendo al esfuenio (2005) o Cantón de solombra (2005). Ha obtenido varios premios, como el Premio de Poesía Ateneo de Jaén (1996) o el Premio de Creación del Primer Ministro de Israel (1999). Pero su máximo premio posiblemente sea el que en 2003 le dedicaran una plaza en Puente Castro (León), el barrio de donde hace cinco siglos fue expulsada su familia.

 

Aquí dejo conocer cuatro de sus versiones.

 

 

Jacqueline Alencar y Alfredo Pérez Alencart en Urbino (foto de Gianni Darconza)

 

 

A DIARIO EL AMOR

 

Cosas

de esta vida nuestra

donde no duerme

el amor,

 

así avancen los calendarios.

 

Yo me ofrezco,

tú me acoges anudándote,

cayendo al tálamo,

 

conociéndonos

hasta el espíritu

que nos electriza.

 

Tú y yo

subiendo ante Dios,

patria fidedigna.

 

Mientras, a diario

el amor que es entusiasmo

y ofrenda,

respeto en el respeto.

 

 

 

אהבה יומית

 

דברים

מחיינו אלה

במקום שאינה רדומה

האהבה,

 

שכך ימשיכו ימי השנה.

 

אני, את עצמי מציע,

את אוספת אותי,

תחת כסות החופה,

 

היכרותנו מגעת

עד עמקי הרוח

המחשמלת אותנו.

 

את ואני

בפני האלוהים,

מולדת נאמנה.

 

ובינתיים, היומיום

הוא אהבה נלהבת

והצעה,

לכבוד שבכבוד

.

 

Alfredo Pérez Alencart y Alfredo Pérez Troncoso, en Puerto Maldonado (Perú). Atrás, su hermano Salomón (Foto de Jacqueline Alencar)

 

 

ADIÓS

 

Desde la madrugada

estás un poco

dentro de mi alma,

padre mío.

 

Allá dentro

tus pastos florecen,

y descansas,

y diciembre me deja ver

tu corazón palpitando

entre mis lágrimas.

 

Y aunque sucedió

lo que esperábamos,

tu voz sigue conmigo

sobre la selva

 

de los años felices.

 

 

 

אלפרדו פרז אלנקארט

 

פרידה

 

מאז השחר

אתה נמצא מעט

בתוך נפשי,

אבי שלי.

 

שם בתוכי,

כרי הדשא שלך פורחים ,

ואתה נח,

ודצמבר מניח לי לראות

את לבך הפועם

בין דמעותיי.

 

וגם אם קרה

אשר לו ציפינו,

קולך בי עדיין

מעל יער

השנים המאושרות.

 

 

 

EL VIAJE

 

Sé que en este viaje llevas el corazón hecho pedazos

y sé que vas diciendo

que ningún obstáculo te impedirá llegar a tu destino.

 

Un rayo ardiendo en la noche

para sacar brillo al faro de tu necesidad. Yo sé

que ahora dudas del inmenso ojo de la vida,

¡así, con tu puño lleno de hojas secas!, ¡así, con una rama

haciéndose ceniza!, ¡así, blasfemando hasta que

se te calienta el cráneo!

 

El pecho jadeante de la espera, lejos de varitas mágicas,

cerca del sudor fronterizo con signos de impiedad.

Gritas: “¡Abridme, aunque no tengáis

simpatías por mi llanto!”.

 

Sé que estás saliendo con una linterna sin bombilla

y sé que no te laceran las amonestaciones,

los vehementes reparos, el polvo que acumulas en tu

rostro. ¡Cuánto

padecer por lejanías! ¡Y qué del desgarro

por ir tras endebles o apetecibles trofeos!

 

Como un hombre enceguecido

esperas múltiples crucifixiones: allí, allí, allí…

Y gritas: “¡Dejadme un abrevadero donde mis labios

sacien su sed!”.

 

Sé que en este viaje llevas el corazón hecho pedazos.

 

 

 

 

המסע

אלפרדו פרז אלנקארט

 

אני יודע שבמסע הזה שסוע לבך לקרעים

אני יודע שאתה אומר

לא יהיה מכשול שימנע ממך להגיע ליעד.

 

בחשכת לילה תאיר קרן

תצית זוהר במגדל אור לו אתה זקוק. אני יודע

שעתה יש בך ספק בכוח עין החיים הגדולה

כך! עם אגרוף קמוץ מלא דפים יבשים, כך! עם ענף

שהיה לאפר. כך! בגידופים עד אשר

תוצף חום קרקפת ראשך!

 

החזה מתנשף מרוב ציפייה, הרחק ממטה קסמים,

קרוב לזיעה מציפה ללא רחמים.

אתה זועק! פתחו לי, גם אם אין בכם

אהדה לאנחותיי!

 

אני יודע שאתה יוצא עם פנס ללא נורה

אני יודע שאתה לא נפגע מן הנזיפות,

מהערות עוקצניות, מאבק נאסף בפניך,

כמה!

מתייסר במרחקים! ומה על הקריעה

איתה תלך תשוש או עם אות ניצחון נחשק!

 

כמו איש עיוור

אתה ממתין לצליבות רבות: שם, שם, שם…

ואתה זועק! השאירו אותי הצמא, במקום ששפתי

ירוו צימאונן.

 

אני יודע שבמסע הזה שסוע לבך לקרעים.

 

מספרדית: מרגלית מתתיהו

 

A. P. Alencart con los poetas israelíes Margalit Matitiahu y Ronny Someck,  en Galilea (Foto de Jacqueline Alencar, 2014)

 

 

LOS ÉXODOS, LOS EXILIOS

 

I

 

¡Cuidado!, ¡no te confundas!

Tener una casa no significa tener una patria.

 

Una casa, y luego nada,

o la ruda necesidad de partir pegado a tu sombra,

trocado en ruinas todo cuanto tenías,

errante por suelos sin color, por campos resecos

redoblándote la agonía.

 

Tormenta y más tormenta en el otro existir

al que eres lanzado, cerca

de ningún lado de lo tuyo, roto el cordón umbilical

por un inesperado amanecer:

exhausto,

desfalleciente cuando tus pies pasan puentes

y luego no hay reclinatorios

donde sollozar a cuentagotas o soltar vagidos de niño

u hombre enternecido.

 

No preguntes qué es la patria, porque sagradas

son las respuestas y pocos saben lo suficiente

de ése tembloroso suelo que muchos tamborilean

de fiesta en fiesta.

 

Tocarán a tu puerta, y será la señal

y no habrá ocasión para elegir.

 

Una casa, y luego nada, aunque invoques dos veces

con labios limpios

y alces tu lámpara con mansedumbre.

 

Irás a patria ajena

y callarás,

y aprenderás

como huérfano sin heredad.

 

 

 

 

מהגרים, וגולים

אלפרדו פרז אלנקארט

 

זהירות, אל תטעה,

אין משמע בית מולדת

 

בית, ואז לא כלום.

או הצורך לצאת צמוד לצלך

שהפך להריסות עם כל שהיה לך

ואתה נווד על אדמה ללא צבע, בשדות יבשים

מכפיל בתוכך את העצב.

 

וסערה אחר סערה בקיומך האחר

לשם נזרקת , ואינו קרוב

למקום משלך, בחבל טבור קרוע

בשחר לא צפוי.

תשוש,

מעולף, רגליך חוצות גשרים

ללא הדום תפילה

באין מקום לדמעות נושרות, לבכי ילד

או ליבבת גבר מעורר רחמים.

 

אל תשאל מהי מולדת, מדוע מקודשות

הן התשובות ורק מעטים יודעים די

על משמעות אדמה מזדעזעת בה מטולטלים רבים

מחג אל חג.

 

נקישות על דלתך, יהיו סימן

ולא תהיה ברירת בחירה.

 

בית, ואז לא כלום, גם אם תוכפל תחינתך

מבין שפתיך הנקיות

ואור פנס תישא ביד יציבה.

 

למולדת זרה תלך,

ותשתוק,

ותבין,

כמו יתום ללא ירושה

 

Beppe Costa leyendo los poemas de Alencart, con Margalit Matitiahu y Stefania Battistella (foto de Jacqueline Alencar, Maghar –  Israel, 2014).